הַנְּשִׁימָה אִטִּית וּסְדוּרָה הַגּוּף הַיָּשֵׁן עוֹד כָּבֵד וְסוֹמֵךְ מְנַסֶּה לֶאֱחֹז שְׁאֵרִית חֲלוֹם כְּמוֹ בְּמִרְדָּף אַחֲרֵי בּוּעוֹת סַבּוֹן.

לְרֶגַע אַחֲרוֹן הַשֵּׁנָה עוֹד נוֹשֵׂאת אֶת הֶעָרוֹת עַל גַּבָּהּ וּמְעַרְסֶלֶת אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת. רַק עוֹד רֶגַע.

עַד שֶׁהַבֶּטֶן מִתְכַּוֶּצֶת עַד שֶׁכּוֹאֵב בֶּחָזֶה עַד שֶׁהַנְּשִׁימָה לֹא עוֹבֶרֶת בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הַצָּרִים.

הַגּוּף עֵר. לְאַט הַתּוֹדָעָה חוֹזֶרֶת.

אֶל כָּאן: אֶל הַבֹּקֶר הַזֶּה אֶל הַחַיִּים הַלָּלוּ אֶל הַכְּאֵב הַזֶּה

קוּמִי.

"התרגול של המדיטציה, נוגע בעיקר להישיר מבט על מה שיש עכשיו בלי לנסות לטשטש או לדחות את מה שבא לפתחי ולא להתעלם או לפתור... זאת הסכמה להיות לא מתוך הכרחה להיות או התעקשות נוקשה להיות או ניו אייג'יות של לאהוב את כל מה שבא או מה שיש, אני ממש לא אוהבת את כל מה שיש... אלא להיות ולהיות ערה בתוך מה שקורה, ומתוך הערות לבחור."

לידר הראל – סופרת, מטפלת ואמא, מרצה בבתי ספר בעקבות הספר הראשון שלה "לא מדברות עם אנה", ספר ילדים שעסק בנושא חרמות, מתרגלת מדיטציה ואת הדרך הבודהיסטית ובקרוב מוציאה ספר חדש למבוגרים בהוצאת שתיים.

את הספר ניתן להזמין כאן

חֵלֶק מֵהַסִּפּוּרִים שֶׁלִּי מְאֻשְׁפָּזִים בְּמַחְלָקָה סְגוּרָה יוֹשְׁבִים בְּעֵינַיִם אֲטוּמוֹת מוּל חַלּוֹן מְסֹרָג, מַזִּילִים רִיר חַסְרֵי שִׁנַּיִם לֹא זוֹכְרִים כְּבָר לָמָּה הֵם שָׁם.

חֵלֶק מֵהַסִּפּוּרִים שֶׁלִּי קְשׁוּרִים לַמִּטָּה שֶׁלֹּא יַחְתְּכוּ לְעַצְמָם וְרִידִים.

מִי יָעִיר אֶתְכֶם, סִפּוּרִים שֶׁלִּי? מִי יַחְמֹל לְרֶגַע בְּמַבָּט עַיִן אוֹ לִטּוּף? מִי יִפְתַּח לָכֶם אֶת הַדֶּלֶת?

*

"למה השיר הזה תפס אותי? דווקא מהמקום של מספר סיפורים, משהו שהיה פעם מקצוע שלי במשך 5-6 שנים. עד היום הטיפול שאני מטפל משולב בסיפורים. הסיפורים של אנשים הם מרגשים, מרתקים ומכאיבים. אני זוכר אותם. לפעמים אני פוגש מישהו שהיה אצלי פעם בטיפול וקשה לי לזכור מי האדם, אבל אני זוכר את הסיפור שלו בפרוטרוט, את הדמויות בסיפור שלו ולאן אנחנו רוצים להגיע, איזה שינוי הסיפור שלו צריך לעבור...

אנחנו יודעים מהעבודה בטיפול, שאם יש משהו שקרה לי ואני לא מספר אותו... אם הוא לא יסופר, הוא "ישב בעיניים אטומות מול חלון מסורג". הוא לא יהיה סיפור חי. בעולם הנפש הסיפור הלא מסופר, אם הוא לא יסופר, הוא ישתגע. הוא צריך שיעירו אותו, שיחמלו עליו, שיספרו אותו."

את הספר ניתן לרכוש כאן

שֶׁתָּמוּתוּ שֶׁלֹּא אֶהְיֶה קְשׁוּרָה יוֹתֵר לְשׁוּם דָּבָר שֶׁאַמְשִׁיךְ לִי בְּדַרְכִּי שֶׁאֶהְיֶה עָרְפָּה אוֹ שֶׁאֶהְיֶה נִצּוֹלָה יְחִידָה מִסְּפִינָה אוֹ שׁוֹאָה שֶׁאוּכַל לִצְרֹחַ שֶׁאוּכַל לִשְׂנֹא לִשְׁכֹּחַ לִהְיוֹת לְבַד.

שֶׁאֶשְׁכַּח אֶת כָּל הַתִּיקִים בְּתַחֲנָה אַחַת בַּדֶּרֶךְ שֶׁיְּפַנּוּ אֶת כָּל הָרְחוֹב כְּדֵי לְפוֹצֵץ אוֹתָם שֶׁכָּל מָה שֶׁבְּתוֹכָם יִתְפּוֹרֵר לְמִלְיוֹנֵי חֲתִיכוֹת.

שֶׁיִּפָּרְמוּ כָּל הַחוּטִים הַבִּלְתִּי נִרְאִים שֶׁלּוֹכְדִים אוֹתִי לִפְנֵי שֶׁאֶטָּרֵף.

שֶׁלֹּא יְדַמְּמוּ הַמִּלִּים הָאֵלֶּה

מֵרֹב שְׁתִיקָה.

"מה שחזק לי במילים האלה, זה שזאת משאלת לב שנמצאת אצל כולנו בדרכים שונות. כמובן שהלב יכול לקחת למקום של המילים שאסורות להיאמר, בטח בעולם שבו הממשי הופך לכל כך כאוב אז עוד יותר עולה השאלה כמה יש מקום לחשוב או לפנטז מילים כאלה, ובגלל זה השיר כל כך חזק לי, כי עבורי הוא פשוט הסכמה להגיד מילים שהן כל כך מתקיימות בתוכנו בדרכים שונות, בסיפורים שונים ומסיבות שונות... המילה הזאת "שתמותו", כל כך תפסה אותי, כי את לא הולכת עם אקדח, אבל זה להסכים שצריך פה משהו למות, ואני צריכה להמית אותו. הבנה שמשאלת הלב הזאת צריכה להתקיים, אבל בדרכים אחרות.

שרה שפי, חברה יקרה ועובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בטראומה

את הספר ניתן לקנות כאן

כָּל אֵם מַכְנִיסָה אֶת בְּנָהּ לַתֵּבָה וְצוֹפָה מֵרָחוֹק בְּהִתְרַחֲקוּתוֹ שָׁט בִּיאוֹר עָמֹק וּמַפְחִיד, |מִבְּלִי לָדַעַת אִם יַגִּיעַ אֶל חוֹף מִבְטָחִים.

לֹא כָּל יִלּוּד נִמְצָא בַּסּוֹף, יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁתֵּבוֹתֵיהֶם צָפוֹת עַל פְּנֵי הַיְּאוֹר חַיִּים שְׁלֵמִים אֵין אִישׁ רוֹאֶה וְאֵין מוֹצֵא.

לֹא כָּל יְאוֹר נוֹשֵׂא אֶת הַתֵּבָה בְּחֶסֶד וּבָרַחֲמִים אֶל יָדַיִם שִׁמְּשׁוּ אוֹתָהּ יֵשׁ יְאוֹר וְיֵשׁ יְאוֹר

אֵין יְאוֹר שֶׁלִּי דּוֹמָה לַיְּאוֹר שֶׁלְּךָ.

"אני תוהה עד מתי, או עד כמה הילדים שלנו מרגישים חוף מבטחים אצלנו. עד כמה אנחנו מספקים לילדים שלנו, אפילו עוד 20 שנה. עד כמה אנחנו מסמלות לילדים שלנו חוף מבטחים, אפילו כשיהיו להם ילדים משלהם, הם ימשיכו להרגיש שאנחנו חוף מבטחים עבורם... יש לי תפילה שהם ימצאו חוף מבטחים גם אצלם בלב."

ליהי שמעי רגב, מלווה תהליכי ריפוי וצמיחת יחסים במשפחה

את הספר ניתן לרכוש כאן

מקוששת

אִי אֶפְשָׁר לְקוֹשֵׁשׁ אַהֲבָה. אַהֲבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת מֻנַּחַת לְרַגְלַיִךְ כְּמוֹ עֲרֵמַת עֵצִים לִמְדוּרָה. אַתְּ צְרִיכָה שֶׁיִּהְיֶה מִי שֶׁיּוֹסִיף עוֹד וָעוֹד שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הָאוֹר וְהַחֹם.

גּוּף קָטָן נִשָּׂא עַל יְדֵי גּוּף גָּדוֹל עַד אֵין סוֹף.

יָדַיִם קְטַנּוֹת אוֹחֲזוֹת בְּשָׁד גָּדוֹל וְרַךְ וּפֹה נִתַּק מִפִּטְמָהּ וְנִרְדַּם.

בְּלִי זֶה  אַתְּ מְקוֹשֶׁשֶׁת וּמַשֶּׁהוּ בְּתוֹכֵךְ מַמְשִׁיךְ לָמוּת

בְּרָעָב.

"מתוך העיסוק המקצועי שלי, שהוא בעצם גם עיסוק חיי: אהבה, יחסים, איך להרגיש פחות לבד, או יותר ביחד בעולם, עולה בי איך שבסוף כולנו מקוששים, ואולי זה עצוב, אבל צריכה להיות אמנות הקישוש, אמנות המקוששות. בסוף כולנו תמיד נרצה לחזור לרחם, והכאבים הכי גדולים אצל כולנו, הם במקומות שבהם בקשרים הבוגרים שלנו, גם אנחנו וגם מי שאנחנו שמים עליו את הכמיהות שלנו, הוא לא שד ולא רחם, וגם הוא גוף קטן... וצריך להצליח להיות שם, להישאר בפער הזה של להישאר תינוק רעב, לפגוש את התהום הזאת, את הבהלה הזאת."

שחר בסטקר, מטפלת זוגית, מנחת קבוצות וסדנאות ומרצה בארגונים ומחברת הספר "שומטת"

את הספר ניתן לקנות כאן

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

גּוֹלָה

יָפֶה וּפְתוּחָה

לִרְוָחָה

אֲנִי בַּת בַּיִת בְּתוֹכָהּ.

כָּל הָעוֹלָם

יְרִיעוֹת הַנִּפְרָשׂוֹת

לְסִפּוּר,

לִמְגִלָּה.

אֲבָל יֵשׁ וְשׁוּרָה

מִתְנַגֶּנֶת לִי

בַּמַּנְגִּינָה שֶׁל אֵיכָה:

אֲנִי גּוֹלָה

מִיְּרוּשָׁלַיִם.

רְחוֹקָה מִבֵּיתִי

זְרוֹעוֹתַי מְחַבְּקוֹת

אֶת רַגְלַי.

מְגִלָּה

סְגוּרָה.

תאיר חריף – מטפלת במערכות יחסים, עוסקת בטיפול בזוגיות, הורות, מערכות יחסים עם ההורים והורים למתבגרים.

"לפני חמש שנים עברנו דירה. אני דימיתי את זה למגדל קפלות שאתה מוציא אבן אחת והכל מתפרק... זה עדיין מציף את הגוף תחושת התלישות. ההרגשה של הגולה היתה נוראית, ומשם הכל התחיל להתפרק... הזוגיות, העסק... אני זוכרת את התחושה שזה הדבר הכי נורא בעולם, אבל גם שזה הדבר הכי טוב שקורה לנו..."

את הספר" סכין שננעצה פעם" ניתן לרכוש כאן

טַבַּעַת הַזָּהָב הֶחֱלִיקָה מֵאֶצְבָּעִי

בְּרֶגַע שֶׁל הֶסַּח הַדַּעַת

וְנֶעֶלְמָה.

כְּשֶׁיָּצָאתִי לְחַפְּשָׂהּ

הָיְתָה הָאֲדָמָה כֻּלָּהּ

שְׁזוּרָה חוּטֵי כֶּסֶף

שֶׁהִשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם

חֶלְזוֹנוֹת.

בַּלַּיְלָה חִבַּקְתָּ אוֹתִי

וְהִשְׁאַרְתָּ חוּטִים לֹא נִרְאִים

שֶׁל חִבָּה עַל גּוּפִי,

הָיִינוּ חֶלְזוֹנוֹת זֶה לָזוֹ.

לֹא חֲפָצִים מַחֲזִיקִים אֶת אַהֲבָתֵנוּ.

רַק הַשְּׁבִילִים הַדַּקִּים

הַלֹּא נִרְאִים

שֶׁבָּהֶם נָגַעְנוּ יַחַד.

"זוגיות פרק א' היא כמו אוטובוס, זה יציב, גדול וכבד, אבל אי אפשר לזוז, אתה לא יכול ליסוע ברחובות. כל החלטה לקבל זה נורא קשה... זוגיות פרק ב' היא כמו קורקינט. אתה זז ממקום למקום, הכל זז בקלות, אבל כל דבר הכי קטן, אתה עף ומתנפץ. בזוגיות פרק ב' זאת שאלה האם יכולה להיות אהבה בלי אחיזה. החלק של להגיד: בוא נסמוך על אהבה, זה נורא מפחיד... אהבה יכולה להיגמר וכשאין את כל החיבורים האלה מבחוץ שבאים ואומרים שהאדם הזה חייב להיות פה מחר, כי יש לנו ילדים ומשכנתא משותפת... זה בעצם אומר שהוא יכול מחר לקום וללכת, וגם אני... זה מאוד מאתגר את שרירי הליבה של הזוגיות."

ד"ר בת חן שניידר, פסיכולוגית, משוררת וסטנדאפיסטית משוחחת איתי על זוגיות פרק א' וזוגיות פרק ב', על הזקנה שיום אחד תגיע, ומה ישאיר את האהבה למרות הכל. שיחה על האהבה שהיא החוטים הלא נראים שמחזיקים את הקשר בחיים עצמם וגם בטיפול, וכמובן גם על הומור ועל סטנד אפ שמאפשרים לצאת מתוך הפרסונה הקשוחה של הפסיכולוגית ולחזור להיות בת אדם.

את הספר ניתן לרכוש כאן

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הָיָה כָּזֶה מִן תֹּהוּ וָבֹהוּ,

הוּא שָׁכַב מְיֹאָשׁ, וְאָז יָצְאָה מִתּוֹכוֹ צְעָקָה:

שֶׁיִּהְיֶה כְּבָר קְצָת אוֹר, אוֹר אוֹר!

וְהִמְשִׁיךְ לִהְיוֹת חָשׁוּךְ,

וְהוּא בָּכָה וְצָעַק שׁוּב וָשׁוּב

עַד שֶׁנִּצַּת מְעַט אוֹר,

הוּא אֲפִלּוּ לֹא בְּדִיּוּק יָדַע אֵיךְ.

מָתַיְשֶׁהוּ הוּא חָשַׁב:

כְּשֶׁנִּכְנַס קְצָת אוֹר

הַכֹּל נַעֲשָׂה קְצָת פָּחוֹת מְיָאֵשׁ

יֵשׁ מָקוֹם לְדִמְיוֹן בְּאֵיזֶה עוֹלָם בִּכְלָל

הוּא הָיָה רוֹצֶה לִחְיוֹת.

כָּכָה נוֹלַד אֱלוֹהִים.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַף פַּעַם הוּא לֹא כִּלָּה

אֶת מְלַאכְתּוֹ.

הִיא נִמְשְׁכָה וְנִמְשְׁכָה,

עַד שֶׁמֵּת

בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.

הוּא כָּתַב אֶת הַסִּפּוּר

עַל אֵיךְ הָיָה בָּרֵאשִׁית,

עַל כַּמָּה כּוֹאֵב וְנוֹרָא הָיָה הַתֹּהוּ.

וְעַל הַצְּעָקָה שֶׁלּוֹ

שֶׁבָּרְאָה עוֹלָם שָׁלֵם.

"אני תמיד אומרת לתמידים שלי: בספר שלכם אתם אלוהים, הכל מותר והכל אפשרי. המגבלה היחידה היא הדמיון שלכם... אני חושבת שזאת לקיחת בעלות ואחריות על הצעקה שלנו... אני אצעק אותה, אתבונן בתוצאות שלה, אווסת אותה... ויהיה לי אייג'נסי משמעותי במקום הזה. היצירה היא עמדת ההתנגדות שלנו לנוכח חוסר האונים שיש לנו בכל שאר החיים..."

רוני גלבפיש, סופרת ומאיירת ומי שהציור שלה עוטף את הספר, משוחחת איתי על המשמעות של יצירה, על היחסים שיש לנו עם היצירות שלנו לאורך השנים, המעבר מתחושת זהות, אל תחושת מובחנות ממנה, ועד ריחוק וניכור שעלול להגיע לאחר שנים.

היא מספרת על הקושי מול השקט שנוצר אחרי שהיציאה יוצאת לעולם. על הדיאלוג החסר עם הקוראים שאולי נפתר קצת כשאנחנו יושבות ומשוחחות על הספר.

את הספר ניתן לרכוש כאן

סַכִּין שֶׁנִּנְעֲצָה פַּעַם,

הִשְׁרִישָׁה כְּמוֹ עֵץ.

הַלַּהַב הוֹצִיא שָׁרָשִׁים שְׁחֹרִים

וְהֶעֱמִיק אֶת אֲחִיזָתוֹ בֶּחָזֶה,

מִתּוֹךְ הַיָּדִית עָלוּ וּבָאוּ עֲנָפִים וְעָלִים -

עַד שֶׁנִּרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא הָיְתָה פֹּה סַכִּין מֵעוֹלָם.

כָּךְ חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי.

רַק בְּרֶגַע שֶׁל תְּנוּעָה חַדָּה, לֹא זְהִירָה,

הִרְגַּשְׁתִּי שׁוּב אֶת הַלַּהַב הַחַד

חוֹתֵךְ בִּי.

"השירה מאפשרת את הליווי של הטראומה בצורה שהיא לא פסיכולוגיסטית ולא הרסנית. היא לא כפופה למה נכון או לא נכון, היא לא כפופה לקטגוריות ממיינות, היא אנטי דיאגנוסטית, לא שיפוטית. היא מופע של הדברים כמו שהם..."

ד"ר אפרת מישורי, משוררת, עורכת, פרפורמרית והעורכת של הספר שלי הגיעה לפרק הראשון של הפודקאסט כדי לדבר, בין היתר, על הכוח הגדול שיש לשירה שנכתבת על טראומה.

שוחחנו יחד על השיר הפותח של הספר, שהמטאפורה המרכזית שלו, "סכין שננעצה פעם, השרישה כמו עץ" היא התגלמות של הדרך הייחודית שבה שירה יכולה לתת תוקף לכאב ולפגיעה. על הערך הרב שיש למה שמכונה "שירת הפצע" שבלעדיה השירה נעשית ריקה מתוכן.

לרכישת הספר:  https://shiratipul.co.il/index.php/book-knife/

לרכישת הספר:

https://shiratipul.co.il/index.php/book-knife/