בפרק הזה דיברנו על הרבה יותר מצבא. דיברנו על מה קורה כשמשהו שרצית בכל הכוח מתפרק לך בפנים, איך לא לתת לכישלון להגדיר אותך, ואיך דווקא מהמקומות האלה לפעמים מתחיל להיבנות משהו הרבה יותר מדויק. אחד הרגעים החזקים בשיחה מגיע כשהוא מספר שהצוות המקורי שלו ממטכ״ל היה זה שהכניס אותו לעזה שנים אחר כך כשהוא כבר מפקד פלוגה וסגר מבחינתו מעגל של עשר שנים.

משם השיחה נכנסת גם ל־7 באוקטובר, ללחימה, לפציעה, לאחריות של מפקד, לאשמה ולמחיר שהמלחמה ממשיכה לגבות גם אחרי שחוזרים הביתה. שחר מדבר מאוד פתוח על הפער בין מי שחווה את המלחמה לבין מי שממשיך את החיים כרגיל, ועל דור שלם שסוחב איתו דברים שלא תמיד רואים מבחוץ.

מה שאני אוהב בפרק הזה הוא שהוא לא נשאר רק בסיפור של שחר. הוא נוגע בשאלות שהן רלוונטיות כמעט לכל אחד מאיתנו: כמה הזהות שלנו תלויה בהצלחה, מה אנחנו עושים כשאנחנו נכשלים, איזה בן אדם אנחנו רוצים להיות, ואיפה אנחנו בוחרים לקחת אחריות ולעשות משהו משמעותי עם החיים שלנו.

בפרק 49 של ״זה הקול בראש״ אנחנו פוגשים את בטי במסע שעובר מנערה מנתיבות, דרך שנת שירות, לוחמה, פיקוד וקצונה, ועד לעבודה שלה היום כעובדת סוציאלית שמלווה נפגעי ונפגעות טראומה מינית. בדרך אנחנו מדברים על כישלון, על היכולת לקבל ״לא״, על בחירה בתוך מציאות שלא בחרנו, על חוסן, על משמעות ועל השאלה איזה קול אנחנו בוחרים להגדיל כשקשה.

ולפרק הזה מצטרפת גם תואר, בת 17, שנמצאת בדיוק בנקודה שבה בטי הייתה פעם — לפני השירות, עם רצון להגיע ללוחמה והרבה שאלות על הדרך שמחכה לה. המפגש ביניהן הופך את הפרק לשיחה בין מי שכבר עברה את המסע לבין מי שרק מתחילה אותו.

בסוף נשארת שאלה אחת פשוטה: כשמשהו לא הולך כמו שרצית — מי יושב בכיסא הנהג של החיים שלך?

אם הפרק פגש אתכם, כתבו לי בתגובות: איזה כישלון בחיים שלכם לימד אתכם משהו שלא הייתם לומדים מהצלחה?